הרי הסליחה נוכחת אל מולך והאם אתה לוקט את הסיבים ומחבר? (חלק ב')

וגם את,

את כבר סלחת,

את לא מרגישה

את השבר,

השבר

לא שבור כל כך

מבחינתך כבר,

ואם הוא שבור

זה לא ממש נוגע לחיים שלך.

ואי אפשר,

אי אפשר לבקש 

סליחה ממישהו

ולהרגיש

שהוא באמת סלח לך,

כשהוא בעצמו בכלל לא כועס,

כשהוא כבר עבר 

את המקום הזה

של לכעוס עליך.

צריך לחוש את החרטה הזו,

לחיות את העומק שלה.

אי אפשר

להעלות באוב

את הסבל 

ואת החוסר 

ואת הרע, 

רק את החרטה על כך. 

את התשוקה לתקן את זה, 

את התשוקה שיהיה טוב עכשיו, 

כי זה כל מה שיש לנו. 

עכשיו.

ואנחנו חיים

את החיים

שלנו,

במקומות קצת סגורים,

בתי מדרש שבעיקר

לומדים

בהם,

ולא

מספיק

מתעסקים ביצירה,

בחופש,

בהתחדשות,

אלא בעיקר בלימוד,

הבנה,

הפנמה.

התהליך הוא בעיקר

כלפי פנים

לכן החיים

קצת נשארים מאחור.

זה טוב בתור שלב,

אבל כמו בתנוחה של יוגה

אחרי שמכופפים את הגב אחורה 

צריך לעשות תנוחה של קדימה, 

כדי לאזן. 

אז צריך לזכור את זה 

שצריך לאזן 

כל הזמן.