זו אמנם רשומה שאינה שייכת באופן ישיר לנושא המיועד של הבלוג, אבל היא קשורה למה שמתרחש בימים אלה ממש, ואני לא יכול עוד להתאפק.
אני יודע שזו לא דעה פופולרית, אבל המחאה קצת יוצאת מפרופורציות.
אקדים ואומר שאני בעד מחאה שתביא לירידה בנטל המס הישיר והעקיף על המעמד הבינוני, שאני רואה כמו כולם איך המחירים עולים והמשכורות לא, איך מחירי הדיור מגיעים לידי אבסורד, אבל חבר'ה, יש גם סדר עדיפויות וקדימויות בחיים. טשטוש שלהם יכול רק לפגוע במחאה הזו.
הטענה הזו נראית לי מופרכת ואף מסיטה את הדיון מהעיקר.
ראשית, רוב האנשים שכבר באים למילואים (כאשר אחוזים גבוהים מהאוכלוסיה מנסים להשתמט מכך) לא עושים זאת בגלל שהם מרגישים שהם נושאים בנטל בצורה שווה אלא בגלל שהם אנשי ערכים. יש להם ערכים שהם מאמינים בהם והערכים הללו מניעים אותם לפעולה. אדם שיחליט לשרת במילואים כתוצאה מכך שהורידו את המע"מ על הירקות, את מחירי הדיור או את מחיר הקוטג' כי הוא מרגיש יותר *סולידריות*, בהנחה שדבר כזה יכול לגרום למישהו להחליט לשרת, הוא לא מישהו שהייתי רוצה לידי בעת קרב, כי מי יודע אם הוא ירגיש מספיק סולידריות מצידי כדי לחפות עלי במחיר של פגיעה בעצמו.
והאמת היא, שאני חושב שההפך הוא הנכון. אנשים לא משתמטים משירות מילואים (או חובה, אגב) בגלל שהם מרגישים שדפקו אותם כלכלית, אלא או בגלל שהם לא מחוברים לערך של חברה, מדינה, ערבות הדדית וכד', או בגלל שהם פשוט לא הקדישו לזה מחשבה, או בגלל שהם חסרי ערכים באופן כללי וחיים בשביל כסף, כבוד, הישרדות או כל דבר דומה. מי שמגיע למילואים הם לא תמיד המוצלחים מבחינה כלכלית, וגם אלה שכן מוצלחים לא מגיעים בגלל שהם מוצלחים, אלא בגלל שהם מאמינים.
אם כסף כבר עושה משהו, זה לחזק את הנהנתנות שבנו, את הרכושנות, לעורר בנו רצון להשיג עוד ועוד כסף, לחסוך עוד קצת ואז לקנות את ה.... שתמיד חלמנו עליו (השלימו את החסר). יש דברים שהם מעבר לכסף והם תמיד יהיו מעבר, גם ברמה המציאותית (כסף לא קונה אהבה, בריאות, ערכים, כושר גופני, ידע) וגם ברמה הערכית, כלומר - אם הכסף יכול לייצר מצבים מסויימים, אני חושש שהם יהיו בעייתיים מבחינה ערכית.
אני מאמין בחינוך לערכים, ואני גם יודע ומבין שהנשיאה בנטל לעולם לא תהיה שווה. תמיד יהיו אנשים שיסרבו לפעול מתוך ערכים ויקבלו את ההחלטות שלהם על סמך שיקולים אגוצנטריים. אני חושב שהצגת המחאה כפיתרון לחוסר הערבות ההדדית בעם היא פשוט תירוץ טפשי להמשיך למחות כאשר המצב הבטחוני בעייתי. יש סיבות טובות למחאה, אבל צריך לדעת מתי, וכמה ואיך למחות, אם רוצים להצליח.
יום טוב.
אני יודע שזו לא דעה פופולרית, אבל המחאה קצת יוצאת מפרופורציות.
אקדים ואומר שאני בעד מחאה שתביא לירידה בנטל המס הישיר והעקיף על המעמד הבינוני, שאני רואה כמו כולם איך המחירים עולים והמשכורות לא, איך מחירי הדיור מגיעים לידי אבסורד, אבל חבר'ה, יש גם סדר עדיפויות וקדימויות בחיים. טשטוש שלהם יכול רק לפגוע במחאה הזו.
הייתי בסוג של שיח באוהלים בירושלים, בהם האג'נדה הייתה שהמחאה, או תוצאותיה (כלומר חלוקה שווה יותר של הנטל וכו') תגביר את הסולידריות בין חלקי העם (למשל ברמה של לשרת יותר במילואים, לעזור לאנשים עם מגבלות וכו'). התיאוריה היא שאם אני ארגיש שהמדינה יותר דואגת לי כלכלית, זה יעלה את המוטיבציה שלי לתרום את חלקי. לכן למרות ההתקפות על דרום הארץ יש להמשיך את המחאה, ובעצם ההתקפות רק מחזקות את הצורך במחאה, כדי להגיע מהר וחזק יותר לסולידריות וערבות הדדית. כדוגמא העלו את מה שקרה במלחמת לבנון השנייה, בה לכאורה אנשים שיכלו לעזוב את הצפון המופצץ עשו זאת ונטשו שם את האוכלוסיה החלשה - נכים, חולים, זקנים וכד'. התיאוריה היא שזה קרה בגלל חוסר תחושת ערבות, שנובעת מחוסר שיוויון כלכלי וחברתי.
הטענה הזו נראית לי מופרכת ואף מסיטה את הדיון מהעיקר.
ראשית, רוב האנשים שכבר באים למילואים (כאשר אחוזים גבוהים מהאוכלוסיה מנסים להשתמט מכך) לא עושים זאת בגלל שהם מרגישים שהם נושאים בנטל בצורה שווה אלא בגלל שהם אנשי ערכים. יש להם ערכים שהם מאמינים בהם והערכים הללו מניעים אותם לפעולה. אדם שיחליט לשרת במילואים כתוצאה מכך שהורידו את המע"מ על הירקות, את מחירי הדיור או את מחיר הקוטג' כי הוא מרגיש יותר *סולידריות*, בהנחה שדבר כזה יכול לגרום למישהו להחליט לשרת, הוא לא מישהו שהייתי רוצה לידי בעת קרב, כי מי יודע אם הוא ירגיש מספיק סולידריות מצידי כדי לחפות עלי במחיר של פגיעה בעצמו.
והאמת היא, שאני חושב שההפך הוא הנכון. אנשים לא משתמטים משירות מילואים (או חובה, אגב) בגלל שהם מרגישים שדפקו אותם כלכלית, אלא או בגלל שהם לא מחוברים לערך של חברה, מדינה, ערבות הדדית וכד', או בגלל שהם פשוט לא הקדישו לזה מחשבה, או בגלל שהם חסרי ערכים באופן כללי וחיים בשביל כסף, כבוד, הישרדות או כל דבר דומה. מי שמגיע למילואים הם לא תמיד המוצלחים מבחינה כלכלית, וגם אלה שכן מוצלחים לא מגיעים בגלל שהם מוצלחים, אלא בגלל שהם מאמינים.
אם כסף כבר עושה משהו, זה לחזק את הנהנתנות שבנו, את הרכושנות, לעורר בנו רצון להשיג עוד ועוד כסף, לחסוך עוד קצת ואז לקנות את ה.... שתמיד חלמנו עליו (השלימו את החסר). יש דברים שהם מעבר לכסף והם תמיד יהיו מעבר, גם ברמה המציאותית (כסף לא קונה אהבה, בריאות, ערכים, כושר גופני, ידע) וגם ברמה הערכית, כלומר - אם הכסף יכול לייצר מצבים מסויימים, אני חושש שהם יהיו בעייתיים מבחינה ערכית.
אני מאמין בחינוך לערכים, ואני גם יודע ומבין שהנשיאה בנטל לעולם לא תהיה שווה. תמיד יהיו אנשים שיסרבו לפעול מתוך ערכים ויקבלו את ההחלטות שלהם על סמך שיקולים אגוצנטריים. אני חושב שהצגת המחאה כפיתרון לחוסר הערבות ההדדית בעם היא פשוט תירוץ טפשי להמשיך למחות כאשר המצב הבטחוני בעייתי. יש סיבות טובות למחאה, אבל צריך לדעת מתי, וכמה ואיך למחות, אם רוצים להצליח.
יום טוב.
