יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

חיים דתיים קוהרנטיים או הקשבה מתמדת

נולדנו בחברה דתית-לאומית. הוחדרו לנו עמוק לתוך התת מודע תפיסות כמו "חשיבות המקף" (יוסף בורג), הנפת דגלים רבים (תורה, ארץ ישראל, חברה, אמונה) בו בזמן, כשכולם חשובים, ובאופן כללי - לעשות הכל, להיות הכל. להיות דתיים כמו החרדים, לשרת בצבא כמו הקיבוצניקים, לעזור לנזקקים כמו פעילי מרץ\ש"ס, ללמוד תורה כמו בישיבת 'מיר', להשתלב בשוק העבודה ובאקדמיה כמו החילונים הכי מוכשרים, ובעצם להיות הטופ שבטופ, מכל בחינה אפשרית.

הכרסום הנוקב במעמד האידיאלי הזה של הציונות הדתית, שהיה לפני כמה שנים שקט, כעת מתחזק והולך, הולך ונשמע. הוא מגיע מכמה חזיתות, שיסוד משותף להם. מתערערת האידיאולוגיה בשם רווחת הפרט, מתערערות האמונה והדתיות בשם היופי והעוצמה שבחיים הטבעיים, מתערער מעמד הצבא (מאידך) בגלל תנודות פוליטיות בשנים האחרונות, מתערער מעמדו של שוק העבודה (גם הוא מאידך) בשם הצורך בדבקות דתית, בלימוד תורה לאורך שנים רבות, שאינו מאפשר, בעיקר מסיבות של פרנסה, לימוד מקצוע אינטנסיבי בשלב מאוחר יותר בחיים. בעצם המחנה הולך ומתחלק לשניים - אנשי ה'מעשה', ואנשי ה'תורה', אך יש להודות שישנם עדיין אנשים שמחזיקים בדגם המקורי של הציונות הדתית, ואיני יודע לאמוד את מספרם.

רעיון שני הקטבים הללו, הקוטב ה'חילוני' יותר והקוטב ה'חרדי' יותר, אליהם נמשכים אנחנו, אלה שגדלו בחינוך הדתי-לאומי, אינו חדש וידוע מזה שנים. השאלה המתבקשת היא מהי הסיבה שגורמת לתנועה הזו?מה היה חסר לאנשים הללו, לנו, במודל המקורי שמחפשים את דרכם מחוץ לנורמות הקיימות בחברה הדתית?

אני חושב שיש סתירה פנימית במודל המקורי, סתירה שחשים בה רבים מהחשופים למודל זה, אך לעיתים מתקשים להכיר בה. הדברים שעוררו אותי לכך הם דבריו של בעל 'מי השילוח' לפרשת 'וישב'. דברים שהכרתי ולמדתי בעבר, אך בלימוד מחודש התחדשו לי משמעויות חדשות בדבריו, ואשמח לחלוק אותן אתכם.

יהודה ויוסף. ללומדים את מי השילוח ההבדל ביניהם מוכר ומתפרש על פני חלק לא מבוטל מכתביו. הם מייצגים שני טיפוסים דתיים, שתי נטיות נפש שונות הנמשכות לכיוונים שונים, מונעות מצרכים ורצונות שונים ומחזיקות בערכים שונים.

על פי מי השילוח, אחי יוסף חשדו בו, שלא בצדק, על שבניגוד לאביהם יעקב, יוסף אינו מחזיק במידת היראה ("שהשם יתברך משגיח על הכל") וענווה ("שאינו מתגאה על שום בריה") ולכן לא האמינו לחלומותיו של יוסף, בניגוד לחלומותיו של יעקב, אליהם התייחסו ככתורה ממש. יוסף החזיק במידות הללו, כמו אביו, אבל כאן מתחילה הבעיה. ואני מצטט מעט את דבריו של מי השילוח:

"על זה דקדק עמו השם יתברך גם כן עד חוט השערה, כי אף שהמדות הללו טובים, מכל מקום צריך האדם לבטוח בה' גם כן, כי הנעשה מצד האדם אינו בניין עדי עד".

נשמע מכאן שיוסף רואה את השגחת אלוהים על הכל ואף אינו מתגאה על שום בריה, ועם זאת אינו בוטח בה', אלא סומך רק על עצמו, ומעשיו נחשבים "הנעשה מצד האדם". לכאורה התיאור נראה אולי דומה לאידיאל הדתי לאומי - האמן באלוהים אך עשה בעצמך, בניגוד אולי לביטחון באלוהים שיש בחברה הקרויה 'חרדית', עד שאנשים נמנעים מעבודה לפרנסתם. אסביר בהמשך למה זו הבנה מוטעית של הטקסט.

בהמשך יוסף הופך ל'אפרים', ועליו אומר מי השילוח את העיקר "ענין החיים שנתן הקודש ברוך הוא בשבט אפרים הוא להביט בכל דבר מעשה על הדין וההלכה מבלי לזוז ממנו". לעומתו:

"שורש החיים של יהודה הוא להביט תמיד להשם יתברך בכל דבר מעשה אף על פי שרואה האיך הדין נוטה, עם כל זה מביט להשם יתברך שיראה לו עומק האמת בהדבר, כי יוכל להיות אף שהדין אמת הוא לפי טענות בעלי דינים, אך אינו לאמיתו..." 

"וזאת הוא שורש החיים של יהודה להביט לה' בכל דבר ולא להתנהג על פי מצוות אנשים מלומדה אף שעשה אתמול מעשה כזו מכל מקום היום אינו רוצה לסמוך על עצמו רק שהשם יתברך יאיר לו מחדש רצונו יתברך. וענין הזה יחייב לפעמים לעשות מעשה נגד ההלכה כי עת לעשות לה'..."

עבור המתעצלים לקרוא ציטוטים אסכם בקצרה: יוסף או אפרים הם אנשים שהעיקר בחייהם הוא הדין, החוק, ההלכה. הדבקות בהלכה מבלי לזוז ימין ושמאל היא צורת החיים שנתן בהם אלוהים. אוסיף ואומר שככל הנראה זו הדרך בה אנשי יוסף יגיעו לידי סיפוק, שמחה, יגיעו ל'מימוש העצמי' הרוחני שלהם. ועם זאת, ישנו טיפוס שונה, יהודה. יהודה רואה את הדין וההלכה, אך אינו דבק בהלכה, כי מה שמעניין אותו זו אינה ההלכה. מה שמעניין אותו הוא רצון ה'. עבור יהודה, ההלכה ורצון ה' אינן עולות בקנה אחד בהכרח, והוא קשוב תמיד לקול ה', אפילו על מצוות שהגיע למסקנה על נכונותם אתמול.

יהודה הוא כוח החידוש בחיים, הכוח להתחיל מהתחלה, להתבונן על הכל ולבחון ולשאול ולבדוק, האם זה נכון היום? יוסף הוא כוחה של המסורת, כוחה של ההתמדה, השמירה, ההמשכיות. 

אמרתי לפני כן שאסביר למה יוסף לא מייצג את האיכר ירא השמיים, ואני חושב שעכשיו זה ברור יותר. המעשים עליהם דיבר מי השילוח ואמר שהם "הנעשה בידי אדם" אינם מעשי היום יום, אלא מעשי עבודת האלוהים. עבודת האלוהים היא מעשי ידי אדם, מעשה זמני (לא עדי עד), כי היא נסמכת על העבר, על הדין, על החלטות עמוקות וחכמות אמנם, אך שנעשו ע"י אנשים מזמן, ולא נעשות ע"י אלוהים היום. יהודה מייצג את החיים לאור אלוהים, חיים של הקשבה. ההקשבה היא פנימה, הקשבה ללב דרכו עולה קול אלוהים. חשוב לציין שלא מדובר כאן באדם יחיד מתוך עם של מיליונים, אלא בשבט, באב טיפוס, באנשים שה'מימוש העצמי' הרוחני שלהם תלוי בדרך חיים כזו, לא יכול להתקיים בדרך אחרת.


ומי השילוח גם מודע לבעיה. הוא מצטט את הפסוק על כך שאפריים יקנא את יהודה, אפרים ידחוק את רגליו של יהודה, כי לאפרים יש קבלות, יש משהו שעובד או עבד כבר שנים, יש היסטוריה, משהו שנבנה בזמן. ומה יש ליהודה? ומה אם זה לא אלוהים שמדבר אלא הרהורי ליבך? ומה אם אתה טועה? ומה אם אתה משקר? המון טענות ומתקפות הופנו לאנשים שניסו להיות יהודאים, שניסו להקשיב לקול אלוהים העולה מהמציאות, והם עצמם הועלו על המוקד, מבחינה מטאפורית או מעשית. מה שמעניין הוא, שאחת ההאשמות הוותיקות בעניין היא "אתה עובד את עצמך ולא את אלוהים" ואילו כאן כל כך ברור שזה אחרת - יהודה הוא זה שמחפש את קולו של אלוהים, ואילו יוסף הוא זה שמשמר את העבר, קול אלוהים שהיה ואולי כבר איננו מייצג את קולו העכשווי, דווקא הוא עובד את המוכר והנוח ולא פתוח לשמוע קול חדש.


ונסיים בכך, שלעתיד לבוא אומר הנביא ישעיהו ש"אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים". יהודאים נוטים לראות באפרימים אנשים צרים, ואפרימים מקנאים לא רק במובן האנושי של לקנא ב, אלא מקנאים את, כלומר נלחמים בדרכם ובתפיסת עולמים של היהודאים. לעתיד לבוא, אומר מי השילוח, אלוהים יראה לאפרים שכוונתו של יהודה היא לשם שמים ולא להנאת עצמו. גם אם יהודה טועה, גם הוא מתבלבל, זוהי דרכו לעבוד אלוהים, אין לו דרך אחרת, הוא לא חי בדרך אחרת, והיכולת הנוכחית של אפרים לראות את זה היא מאוד מוגבלת, כי זה סותר את כל תפיסת עולמו. אפריים נלחם בבלבול ומנצח, ואילו יהודה חי את הערפל, את הבלבול, ורק כך הוא שומע את קול אלוהים. לעתיד לבוא, אנחנו מקווים, תהיה סובלנות כלפי החיפוש של קול אלוהים ממשי, חי, חיפוש שהולך ומתעצם סביבנו היום. 


שני הקטבים הללו, הם בעיני שורש החיפוש של אנשי ה'כל', כלומר אלה שגדלו בחינוך הדתי לאומי. לא צריך להיות הכל, צריך רק להיות אתה. ואני רוצה לומר גם שהדרך הזו של להקשיב כל הזמן היא דרך לא פשוטה, וגם לא סלולה, לא ברורה ואולי בגלל זה אנשים שהם כאלה נגררים יותר לכיוון 'חילוני' ו'חומרי' יותר. אני חושב שזו דרך שננטשה במהלך חיי הגלות הארוכים שם הזהות האתנית הייתה המרכיב החשוב ביותר. צעד צעד הדברים מתעוררים, דרכים לעורר את הקול הפנימי, ללמוד להקשיב, ללמוד לנבוע. מי שחש נטייה בקרבו לעסוק בכך זו חובתו, כמו שכותב הרב קוק על לימודי סודות התורה. ויהי רצון שהכל יהיה לשם שמים.

יום שישי, 23 בספטמבר 2011

על קבלה עצמית לעומת התקדמות בחיים




אחד המושגים המובנים פחות והקשורים קשר הדוק לwell being שלנו כבני אדם, הוא מושג שנידון בהיקף רחב מאוד, אם כי לדעתי במקומות רבים בשטחיות רבה, מושג הקבלה העצמית. המושג "קבלה עצמית" נוטה להיות מובן שלא כשורה גם ברמה הכי בסיסית של כוונת המילים עצמן, וקל וחומר ביחס להשלכות שיש לכאורה למצב כזה על היבטים נרחבים יותר של החיים (כפי שרומזת הכותרת). אם אני מקבל את עצמי - איך אוכל להתקדם? הרי כל אלה שצריכים "לקבל את עצמם" הם  האנשים הלא מוצלחים. אנשים מוצלחים לא צריכים "לקבל את עצמם" כי הם מוצלחים. קבלה עצמית היא נחלת אלה שקשה להם להתמודד עם האתגרים של הקיום והם פונים לדרך חיים נינוחה, וותרנית, ללא שאיפות וללא יעדים. וגם אם מדובר באנשים עם יכולות, הרי הקבלה העצמית גורמת להם לשקוע בתוך ענן מתוק של אופוריה, בו שום דבר לא משנה ולא כואב, הכל טוב ואין טעם לקום מהמיטה בבוקר, כלומר מצב בו היכולות שלהם אינן באות לידי ביטוי בפועל וזאת דווקא בעקבות הקבלה העצמית, שגורמת לאי עשייה.


בעצם מדובר כאן על רעיון הקבלה העצמית כרעיון שמעודד אי עשייה, כי קבלה עצמית היא לכאורה תחושה נעימה בכל מצב שהוא, כי כל דבר נתפס כטוב, כנכון, ואז בעצם אין שום סיבה לשנות אותו, אין שום סיבה לשנות שום דבר ואפשר לשכב כל היום במיטה וליהנות מההארה הבודהיסטית הזו עד שנמות מרעב. אנחנו בעצם מבינים לפי זה שקבלה עצמית היא ניסיון מניפולציה, להגיד לי שמה שאני מרגיש או חושב עליו כרע הוא בעצם טוב ומה שאני חושב שטוב - גם הוא טוב. אין כל כך משמעות למחשבה שלי, כי הכל טוב ורק צריך רק לקבל את זה כדי שזה יהיה נכון, אין צורך להשקיע מחשבה ואנרגיה בשום דבר, הכל מושלם כפי שהוא.

אפשר להמשיך ולהמשיך את הכיוון הזה, ואני בטוח שהשאלות הללו עולות בצורה כזו או אחרת אצל כל מי שפעם חשב, או ניסה ליישם את הרעיון הזה, של לקבל את עצמנו ללא תנאים. ישנן הצעות שמקשרים ל"קבלה עצמית" ושמקלים על הספקנים לדחות רעיון זה, כמו לחבק את עצמך בבוקר ולהגיד לעצמך במראה שאתה אוהב את עצמך. זה מזכיר קצת סרטים אמריקאיים טיפשיים ומעורר מיידית את הזלזול המתאים. אני רוצה להציע תפיסה שונה ומציאותית של הקבלה העצמית, שהיא לדעתי הכרחית עבור כל אדם שרוצה לחיות חיים של שמחה ושל נחת. תחילה אדון במשמעות המילים "קבלה עצמית" ובמשמעות הפעולה העולה מהם, ולאחר מכן בהשלכות האפשריות של קבלה עצמית על ההערכה העצמית שלנו ביום יום.




הקבלה העצמית היא התייחסות לכל סוג של תנועה בעולם הפנימי שלנו (מחשבה, רגש, דחף, דמיון וכד') כעובדה קיימת הנובעת מחלקים בתוכינו, זאת בניגול לכל התייחסות שמנסה לצמצם את אותה תנועה ממימדיה האמיתיים. אנחנו מקבלים או משלימים עם העצמי שלנו ומכל מה שנגזר ממנו, כל רגש, כל מחשבה, כל מעשה. באופן פשוט יותר, ניתן להגיד שקבלה עצמית היא התייחסות לעולם הפנימי והחיצוני שלנו, כל מה שנגזר מה"עצמי" שלנו, כעובדה קיימת.

אין הכוונה בכך, שאם אני חושב שאדם מסויים הוא רע זה אומר שהוא אכן רע. זה רק אומר שאם אני חושב משהו ביחס לאדם כלשהו - זו התחושה שלי. כלומר - התחושה הזו נגזרת מחלקים שקיימים בי. זה אומר שהתייחסות באופן של קבלה עצמית היא הימנעות מנסיון להרגיש אחרת, והימנעות מהכחשה של התחושה הרעה הזו. קבלה עצמית היא הבנה שזה מה שאני מרגיש כרגע, שהתחושה הזו נמצאת מאיזשהו מטען פנימי שאני נושא עימי. איך זה אומר שעלי להתייחס לאותו אדם? האם בהתאם לתחושה הזו? התשובה שלי היא, בשני משפטים, שעלי להימנע ככל האפשר ממשהו שנוגד את עולם הערכים שלי, אך אין זה אומר שכל רגש שעולה בי חייב להוביל אותי לפעולה. קבלה עצמית ממתנת את הרגש ומאפשרת בחירה נקייה יותר בפעולה המתאימה לערכי ולשיקוליי. בהמשך ארחיב את עניין המעשה הנובע מקבלה עצמית.

עליי לציין כי למרות שעל פי מה שכתבתי נראה כאילו קבלה עצמית מוסבת רק על רגש שעולה בי ביחס לגירוי חיצוני (להלן "הגירוי"), אך האמת היא שבד"כ עולה בנו בנוסף לרגש הזה, גם תגובה פנימית לאותו רגש, למשל דחיקה שלה הצידה, אשמה שעולה בעקבות הרגש, פחד (שוב, מדובר על פחד מלהרגיש כפי שאני מרגיש, לא על פחד מהגירוי) וכד'. דוגמא: אני רואה ילד עם פיגור שכלי וחש בתגובה לכך גועל, דחייה. התגובה האוטומטית שלי היא הדחקה, כי זה לא בסדר, לא נעים, לא מכובד, להרגיש ככה ביחס לילד מסכן כזה, שאינו אשם במצבו. במקרים רבים, התגובה האוטומטית היא מעין קליפה חיצונית ע"ג הרגש המקורי. היא גורמת לנו לקושי לשים את האצבע על מה שאנחנו מרגישים, למשל כשהתגובה היא פחד (גם בתגובה שהבאתי היה מעין פחד, פחד שהחברה תגלה איך אני מרגיש ביחס לאנשים מסכנים) שגורם בד"כ להדחקה. הוא מסתיר את התחושה המקורית (דחייה) ולא מאפשר לנו להיות מודעים אליה (יתכן שגם הדחייה היא תגובה לרגש שעולה בנו, אבל בואו לא נסבך מדי את העניינים)
. קבלה עצמית במקרה זה, תשלים עם קיומו של הפחד ועם עצמי כאדם שפוחד, שנושא מטען שמוביל לפחד, ובד"כ רק אחרי שאנחנו משלימים עם קיומו של הפחד תיפתח הגישה לרגש שעלה ביחס לגירוי, שגם הוא עולה מהעצמי שלנו והשלמה איתו היא חלק מהקבלה העצמית.

אני רוצה להדגיש כי לא מדובר כאן על עמדה כללית כי "כל מה שאני מרגיש הוא טוב, נכון, מושלם ולא דורש שינוי". עמדה כזו עשויה להיות הרסנית להערכה העצמית שלנו, כי פעמים רבות הרגש שלנו אינו תואם לדעה שלנו, כך שבחירה ברגש על פני הדעה, כמו בחירה בדעה והתעלמות מהרגש הרסניות לקיומנו, כי משמעותן התעלמות מחלקים בתוכינו. נניח במקרה הקודם שהבאתי, ייתכן שאני מאמין בכל ליבי שהיחס לילדים עם פיגור שכלי צריך להיות יחס של רחמים, של אהדה ולא של דחייה. במקרה כזה, קבלת הרגש כמציאות היחידה המשקפת את עולמי הפנימי היא בגידה בחלקים אחרים בתוכי, ולכך השלכות קשות על היחס לעצמי. קבלה עצמית במקרה כזה היא הכרה בקונפליקט הפנימי, בהתנגשות בין שני מטענים שונים שאני נושא בתוכי.

לפני שאגש להשלכות אקח עוד צעד אחד קדימה את ההבנה הזו. אם נחשוב על המשמעות של מה שכתבתי בפסקאות האחרונות, נבין שמשמעות הקבלה העצמית היא התבוננות נקייה בהתרחשויות הפנימיות. על שימת הלב למחשבות\רגשות שלי ולתגובה הפנימית שלי אליהן (התכחשות\התנגדות\כעס וכו') אפשר לחשוב על זה כעל מחקר שאני עורך על עצמי, ע"מ להכיר את המתרחש בי. ובחזרה לאותו ציטוט של שפינוזה "כשנתתי דעתי על ענייני פוליטיקה, וכדי שאוכל לחקור בהם באותה מידה של חירות הרוח כמו שרגילים אנו לחקור בנושאים מתימטיים, נזהרתי שלא ללעוג למעשי בני אדם ולא להתעצב עליהם ולא לבוז להם, אלא להבינם". קבלה עצמית היא התבוננות נייטרלית במתרחש בחוץ (מעשים) ובפנים (רגשות, מחשבות וכו').  


בהנחה שהסכמנו עם קונספט הקבלה העצמית, מגיעה השאלה "ומה עכשיו?". נניח שקיבלנו את מה שאנחנו חשים אוטומטית ביחס לרגש העולה בנו, וגם את הרגש עצמו, איזו פעולה נכונה בהקשר של קבלה עצמית? 



אז כמה מילים לגבי העשייה. המעשה הוא הדרך היחידה שלנו להשתנות, להתפתח, לשנות את הקיים בנו פנימה. זאת בניגוד לרגש שהוא תגובה פנימית, בלתי רצונית, שנובעת לעיתים מתוך עולם בלתי מודע ואינה ניתנת לשליטה. במילה "מעשה" אני מתכוון לכל דבר שהוא בחירי. זה יכול להיות דיבור, כתיבה, פעולה פיזית כלשהי או כל דבר אחר שהוא תחת שליטתנו. (ישנם דברים שאנחנו מתקשים לעשות למרות שאולי היינו רוצים, לא בגלל קושי פיזי אלא בגלל בלבול פנימי, חששות וכד'. אלה דברים שלמרות הקושי, אנחנו מסוגלים לעשות ולכן הם עדיין נחשבים "מעשה" מהבחינה הזו) מעשה יכול להיות משני סוגים (ואני מדבר עכשיו על עשייה מתוך קבלה עצמית בסיטואציה שרלוונטית לכך): מעשה יצירה ומעשה פורץ דרך.


מעשה יצירה, הוא מעשה שמבטא תחושה, הבנה, חידוש או כל התרחשות פנימית של האדם העושה. מטרתו של מעשה היצירה היא לשקף ולהציג בצורה הבהירה ביותר את אותה התרחשות פנימית והוא מאופיין בהבהרת אותו רגש, חידוד שלו והפנמה מחודשת ע"י העושה. בד"כ מדובר במעשה הנעשה מתוך תחושה של שלמות, חיבור והרמוניה, ולא מתוך קושי, מצוקה או קונפליקט. בדרך כלל מדובר על השלמה ושלום בין מחשבה, רעיון או ערך שעולה בקנה אחד עם העולם הרגשי והאנושי שלנו. מעשה כזה הוא בעל השפעה משמעותית על היציבות הנפשית שלנו, מיקוד האנרגיה הנפשית והעולם המחשבתי עד כדי השפעה על גיבוש האישיות שלנו לטווח ארוך. בנוסף, יש למעשה זה חשיבות מבחינת האינטראקציה שלנו עם האחר, ההבעה שלנו את ערכינו כלפי אדם אחר מאפשרת לנו חיבור עם אנשים בעלי עולם ערכים משותף וכן קידום ערכים אלה בעולם. זירת התיקון כאן (במידה ויש כזו) היא החוץ. הפנים כבר שלם עם עצמו והוא רוצה לפנות החוצה כדי לשפר את מעמדו ויישומו של הערך בסביבה בה הוא חי. (לא תמיד השלמה פנימית מספיקה כמובן לצורך עשייה רוחנית. עשוי להיות מרחק בזמן ובהסכמת הלב בין השלמה פנימית לעשייה חיצונית ולא אאריך כאן על כך).


מעשה פורץ דרך הוא עניין לרשומה בפני עצמו, אך בכמה מילים אומר שעולם הרגש שלנו הוא מורכב פחות מעולם המחשבה, אם כי לעיתים נראה הפוך. קבלה עצמית כפי שתוארה כאן כאשר היא נעשית בכנות מאפשרת בד"כ לפעול גם בניגוד לרגש המקורי. הרגש בד"כ (יש יוצאי דופן ולכן זה עניין מורכב) רוצה בעיקר להיות נקשב, להילקח באמת בחשבון, להיות חלק, וכאשר זה קורה, ע"י ההבנה כי הוא נובע מתוכי והוא חלק ממני, יש מרחב די גדול לפעולה גם אם היא אינה "נאמנה" לכאורה לרגש המקורי. וכאן המעשה יכול ליצור זהות מחודשת עם המעשה שהיה דחוי או שעורר כעס ולצמצם בכך את הפער בין עולם הרגש לעולם המחשבה.


---


אם הגעתם עד כאן, אתם בטח מתעניינים בהשפעה של הקבלה העצמית על ההערכה העצמית שלנו. אני אשאיר את זה לרשומה הבאה, שם אדון גם מעט על הערכה עצמית באופן כללי.
שבת שלום.

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

הרי הסליחה נוכחת אל מולך והאם אתה לוקט את הסיבים ומחבר? (חלק ב')



וגם את,
את כבר סלחת,
את לא מרגישה
את השבר,
השבר
לא שבור כל כך
מבחינתך כבר,
ואם הוא שבור
זה לא ממש נוגע לחיים שלך.

ואי אפשר,
אי אפשר לבקש 
סליחה ממישהו
ולהרגיש
שהוא באמת סלח לך,
כשהוא בעצמו בכלל לא כועס,
כשהוא כבר עבר 
את המקום הזה
של לכעוס עליך.

צריך לחוש את החרטה הזו,
לחיות את העומק שלה.

אי אפשר
להעלות באוב
את הסבל 
ואת החוסר 
ואת הרע, 
רק את החרטה על כך. 
את התשוקה לתקן את זה, 
את התשוקה שיהיה טוב עכשיו, 
כי זה כל מה שיש לנו. 
עכשיו.

ואנחנו חיים
את החיים
שלנו,
במקומות קצת סגורים,
בתי מדרש שבעיקר
לומדים
בהם,
ולא
מספיק
מתעסקים ביצירה,
בחופש,
בהתחדשות,
אלא בעיקר בלימוד,
הבנה,
הפנמה.

התהליך הוא בעיקר
כלפי פנים
לכן החיים
קצת נשארים מאחור.

זה טוב בתור שלב,
אבל כמו בתנוחה של יוגה
אחרי שמכופפים את הגב אחורה 
צריך לעשות תנוחה של קדימה, 
כדי לאזן. 
אז צריך לזכור את זה 
שצריך לאזן 
כל הזמן.


הרי הסליחה נוכחת אל מולך והאם אתה לוקט את הסיבים ומחבר? (חלק א')


זה מכתב שכתבתי מזמן מזמן, אבל הוא עדיין נכון לי בעיקר הדברים. אפרסם את החלקים הבאים בהמשך.

---

האמת היא שעיקר המכתב הזה הוא פשוט
רצון שלי לבקש ממך סליחה. סליחה
על מה שהיה, ואולי קצת על מה שלא.
הרבה ממה שלא היה 
לא היה
בגלל איפה שאנחנו נמצאים.


ויש בעיה.

הבעיה היא
שאת אדם אחר
שבמקום אחר עכשיו,
וגם אני 
קצת אחר 
כבר.

למה זו בעיה? כי
אי אפשר
באמת 
לבקש סליחה
על משהו 
שאתה לא חש את החרטה שלו 
בעומק לבך. 
אני כרגע לא באמת 
חי 
את החרטה הזו, 
למרות 
שאני יודע 
שהיא שם. 
פשוט אני לא שם, מבינה?

יום שלישי, 6 בספטמבר 2011

שפינוזה, מתמטיקה, והאם יש טעם להגיד משהו על החיים?

ישנה טענה פופולרית שנשמעת לא פעם לעומת אנשי מתמטיקה מכיוון פילוסופי. אסתייג ואומר שאנשי המתימטיקה אינם המושא העיקרי של טענה זו, כי אם פילוסופים המשתמשים במתודות מתימטיות, או כאלה שאמצו דרכי חשיבה מתחום הלוגיקה והמתימטיקה, אשר רובינו מכירים מתחום הגיאומטריה וכו'.

כידוע, מודל ההוכחה הגיאומטרי מתבסס על הישענות על אקסיומות שאינן מוכחות (כגון משפט החפיפה "צלע זווית צלע"). פיתוח הגיאומטריה מתחיל בהנחה כי האקסיומות הללו הן אמת. מכאן ע"י צירוף שלהן, ניתוח, העמדתן בתנאים שונים וכד' מתקבלים משפטים גיאומטריים שנתפסים כאמת במידה שהם אכן נשענים על האקסיומות המקובלות. אופן הניתוח הזה נקרא דדוקציה, כלומר - למידה מהכלל אל הפרט. במקרה זה האקסיומות הן הכללים, הן נלקחות למקרים פרטיים ומוסקות מסקנות, כפי שתיארנו.

כל זה טוב ויפה לכאורה, אבל ישנה בעיה אחת קטנה בכל הסיפור הזה ועליה תיטען הטענה המדוברת. הטענה תטען כך: המתודה הגיאומטרית הזו יוצרת אשלייה בתפיסת העולם שלנו. אנחנו חשים בצורה מאוד חזקה, כי כאשר אנחנו מוכיחים משפט ע"פ משפטי האקסיומה אנחנו מגלים אמיתות חדשות על היקום. אך האמת היא, שאנחנו רק חושפים את מה שהיה בהנחה המקורית שלנו מלכתחילה. כאשר אנחנו מניחים את קיומן של האקסיומות, אנחנו, באותו זמן ובלא שאנחנו מודעים לכך, מניחים גם את קיומן של כל הנגזרות מאותן אקסיומות. הבעיה היא, שמאחר והאקסיומה עצמה אינה מוכחת (ופעמים רבות גם אינה נכונה, כמו ההנחה שלנקודה אין אורך ואין רוחב) אין שום תוקף לכל היצירה השלימה שהוסקה מתוך אותה אקסיומה, או כמה אקסיומות.

ברוך (בנדיקטוס) שפינוזה (או בנדיקטוס ברוך, תלוי איך מסתכלים על זה) היה פילוסוף יהודי חשוב במאה ה-17 בהולנד. הוא טען דברים מעוררי מחשבה ומרתקים, אך ברשומה זו רק רציתי להפנות את תשומת הלב לאופן שבו כתב את ספרו המרכזי (שיצא לאור לאחר מותו, בגיל 44) "אתיקה". "אתיקה" כתוב בצורה גיאומטרית. משפט, הוכחה, מש"ל, ממש כמו בתיכון. כך הוא כותב בחיבור אחר (מאמר מדיני) "כשנתתי דעתי על ענייני פוליטיקה, וכדי שאוכל לחקור בהם באותה מידה של חירות הרוח כמו שרגילים אנו לחקור בנושאים מתימטיים, נזהרתי שלא ללעוג למעשי בני אדם ולא להתעצב עליהם ולא לבוז להם, אלא להבינם".

מבקריו של שפינוזה טענו נגדו טענות שונות, כאשר אחת מהן היא הטענה שציינתי לעיל. אינך יכול לחדש שום דבר בנושא האדם כאשר התייחסותך אליו היא גיאומטרית, משום שכוחה של מתודה זו היא בחילוץ מתוך הנחות יסוד את המסקנות הנובעות מהן, ולא הוכחה על אמיתת קיומן.

אין לי ויכוח עם אמיתות טענה זו. אך אני חושב שהסתכלות כזו מסרסת את היכולת לטעון טענות רציניות מסיבה פשוטה: המבחן לאמיתות הטענה המקורית, או האקסיומה, הוא התולדות שלה. כאשר אנחנו טוענים טענה, איננו בד"כ מודעים לכל השלכותיה ותולדותיה. הטענה נשמעת לנו נכונה, אבל היא עדיין לא אומתה. אין הכוונה לאימות מוחלט, לבדיקה של ההסכמה שלנו עם הטענה שטענו, האם אנחנו מוכנים לקבל את הטענה כעסקת חבילה, ביחד עם כל מה שנובע ממנה, או שנסתייג מחלקים מסויימים שבה. אני חושב שהבירור הזה, הדדוקטיבי, הוא בירור הכרחי, בסיסי, וכזה שמאפשר לנו לתקן את ניסוחינו, את מחשבותינו, את דעותינו.

כאשר מוותרים על הצורך להגיד את האמת המוחלטת אבל מתעקשים לטעון טענה שנהיה מזוהים איתה לגמרי, שתגרום לנו לברר את ערכינו, הטענה כנגד המתודה הדדוקטיבית הופכת מגוחכת. המתימטיקה מפתיעה גם את המתמטיקאים, לא בגלל אקסיומות חדשות בהכרח, כי אם בעקבות גילויים בתוך אקסיומה קיימת. יש חידוש גם בחשיפת הטמון בתוך הדברים שאמרנו.
פרסם רשומה
אני מקווה שנרשה לעצמנו להביע את דעותינו, שלא נעצור את הבירור המפורט שלהן ונזכה לגבש דעות מתוך הקשבה ללב.


יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

מחאת הדיור והערבות ההדדית

זו אמנם רשומה שאינה שייכת באופן ישיר לנושא המיועד של הבלוג, אבל היא קשורה למה שמתרחש בימים אלה ממש, ואני לא יכול עוד להתאפק.

אני יודע שזו לא דעה פופולרית, אבל המחאה קצת יוצאת מפרופורציות.
אקדים ואומר שאני בעד מחאה שתביא לירידה בנטל המס הישיר והעקיף על המעמד הבינוני, שאני רואה כמו כולם איך המחירים עולים והמשכורות לא, איך מחירי הדיור מגיעים לידי אבסורד, אבל חבר'ה, יש גם סדר עדיפויות וקדימויות בחיים. טשטוש שלהם יכול רק לפגוע במחאה הזו.


הייתי בסוג של שיח באוהלים בירושלים, בהם האג'נדה הייתה שהמחאה, או תוצאותיה (כלומר חלוקה שווה יותר של הנטל וכו') תגביר את הסולידריות בין חלקי העם (למשל ברמה של לשרת יותר במילואים, לעזור לאנשים עם מגבלות וכו'). התיאוריה היא שאם אני ארגיש שהמדינה יותר דואגת לי כלכלית, זה יעלה את המוטיבציה שלי לתרום את חלקי. לכן למרות ההתקפות על דרום הארץ יש להמשיך את המחאה, ובעצם ההתקפות רק מחזקות את הצורך במחאה, כדי להגיע מהר וחזק יותר לסולידריות וערבות הדדית. כדוגמא העלו את מה שקרה במלחמת לבנון השנייה, בה לכאורה אנשים שיכלו לעזוב את הצפון המופצץ עשו זאת ונטשו שם את האוכלוסיה החלשה - נכים, חולים, זקנים וכד'. התיאוריה היא שזה קרה בגלל חוסר תחושת ערבות, שנובעת מחוסר שיוויון כלכלי וחברתי.


הטענה הזו נראית לי מופרכת ואף מסיטה את הדיון מהעיקר.


ראשית, רוב האנשים שכבר באים למילואים (כאשר אחוזים גבוהים מהאוכלוסיה מנסים להשתמט מכך) לא עושים זאת בגלל שהם מרגישים שהם נושאים בנטל בצורה שווה אלא בגלל שהם אנשי ערכים. יש להם ערכים שהם מאמינים בהם והערכים הללו מניעים אותם לפעולה. אדם שיחליט לשרת במילואים כתוצאה מכך שהורידו את המע"מ על הירקות, את מחירי הדיור או את מחיר הקוטג' כי הוא מרגיש יותר *סולידריות*, בהנחה שדבר כזה יכול לגרום למישהו להחליט לשרת, הוא לא מישהו שהייתי רוצה לידי בעת קרב, כי מי יודע אם הוא ירגיש מספיק סולידריות מצידי כדי לחפות עלי במחיר של פגיעה בעצמו.


והאמת היא, שאני חושב שההפך הוא הנכון. אנשים לא משתמטים משירות מילואים (או חובה, אגב) בגלל שהם מרגישים שדפקו אותם כלכלית, אלא או בגלל שהם לא מחוברים לערך של חברה, מדינה, ערבות הדדית וכד', או בגלל שהם פשוט לא הקדישו לזה מחשבה, או בגלל שהם חסרי ערכים באופן כללי וחיים בשביל כסף, כבוד, הישרדות או כל דבר דומה. מי שמגיע למילואים הם לא תמיד המוצלחים מבחינה כלכלית, וגם אלה שכן מוצלחים לא מגיעים בגלל שהם מוצלחים, אלא בגלל שהם מאמינים.


אם כסף כבר עושה משהו, זה לחזק את הנהנתנות שבנו, את הרכושנות, לעורר בנו רצון להשיג עוד ועוד כסף, לחסוך עוד קצת ואז לקנות את ה.... שתמיד חלמנו עליו (השלימו את החסר). יש דברים שהם מעבר לכסף והם תמיד יהיו מעבר, גם ברמה המציאותית (כסף לא קונה אהבה, בריאות, ערכים, כושר גופני, ידע) וגם ברמה הערכית, כלומר - אם הכסף יכול לייצר מצבים מסויימים, אני חושש שהם יהיו בעייתיים מבחינה ערכית.
אני מאמין בחינוך לערכים, ואני גם יודע ומבין שהנשיאה בנטל לעולם לא תהיה שווה. תמיד יהיו אנשים שיסרבו לפעול מתוך ערכים ויקבלו את ההחלטות שלהם על סמך שיקולים אגוצנטריים. אני חושב שהצגת המחאה כפיתרון לחוסר הערבות ההדדית בעם היא פשוט תירוץ טפשי להמשיך למחות כאשר המצב הבטחוני בעייתי. יש סיבות טובות למחאה, אבל צריך לדעת מתי, וכמה ואיך למחות, אם רוצים להצליח.
יום טוב.