אחד המושגים המובנים פחות והקשורים קשר הדוק לwell being שלנו כבני אדם, הוא מושג שנידון בהיקף רחב מאוד, אם כי לדעתי במקומות רבים בשטחיות רבה, מושג הקבלה העצמית. המושג "קבלה עצמית" נוטה להיות מובן שלא כשורה גם ברמה הכי בסיסית של כוונת המילים עצמן, וקל וחומר ביחס להשלכות שיש לכאורה למצב כזה על היבטים נרחבים יותר של החיים (כפי שרומזת הכותרת). אם אני מקבל את עצמי - איך אוכל להתקדם? הרי כל אלה שצריכים "לקבל את עצמם" הם האנשים הלא מוצלחים. אנשים מוצלחים לא צריכים "לקבל את עצמם" כי הם מוצלחים. קבלה עצמית היא נחלת אלה שקשה להם להתמודד עם האתגרים של הקיום והם פונים לדרך חיים נינוחה, וותרנית, ללא שאיפות וללא יעדים. וגם אם מדובר באנשים עם יכולות, הרי הקבלה העצמית גורמת להם לשקוע בתוך ענן מתוק של אופוריה, בו שום דבר לא משנה ולא כואב, הכל טוב ואין טעם לקום מהמיטה בבוקר, כלומר מצב בו היכולות שלהם אינן באות לידי ביטוי בפועל וזאת דווקא בעקבות הקבלה העצמית, שגורמת לאי עשייה.
בעצם מדובר כאן על רעיון הקבלה העצמית כרעיון שמעודד אי עשייה, כי קבלה עצמית היא לכאורה תחושה נעימה בכל מצב שהוא, כי כל דבר נתפס כטוב, כנכון, ואז בעצם אין שום סיבה לשנות אותו, אין שום סיבה לשנות שום דבר ואפשר לשכב כל היום במיטה וליהנות מההארה הבודהיסטית הזו עד שנמות מרעב. אנחנו בעצם מבינים לפי זה שקבלה עצמית היא ניסיון מניפולציה, להגיד לי שמה שאני מרגיש או חושב עליו כרע הוא בעצם טוב ומה שאני חושב שטוב - גם הוא טוב. אין כל כך משמעות למחשבה שלי, כי הכל טוב ורק צריך רק לקבל את זה כדי שזה יהיה נכון, אין צורך להשקיע מחשבה ואנרגיה בשום דבר, הכל מושלם כפי שהוא.
אפשר להמשיך ולהמשיך את הכיוון הזה, ואני בטוח שהשאלות הללו עולות בצורה כזו או אחרת אצל כל מי שפעם חשב, או ניסה ליישם את הרעיון הזה, של לקבל את עצמנו ללא תנאים. ישנן הצעות שמקשרים ל"קבלה עצמית" ושמקלים על הספקנים לדחות רעיון זה, כמו לחבק את עצמך בבוקר ולהגיד לעצמך במראה שאתה אוהב את עצמך. זה מזכיר קצת סרטים אמריקאיים טיפשיים ומעורר מיידית את הזלזול המתאים. אני רוצה להציע תפיסה שונה ומציאותית של הקבלה העצמית, שהיא לדעתי הכרחית עבור כל אדם שרוצה לחיות חיים של שמחה ושל נחת. תחילה אדון במשמעות המילים "קבלה עצמית" ובמשמעות הפעולה העולה מהם, ולאחר מכן בהשלכות האפשריות של קבלה עצמית על ההערכה העצמית שלנו ביום יום.
הקבלה העצמית היא התייחסות לכל סוג של תנועה בעולם הפנימי שלנו (מחשבה, רגש, דחף, דמיון וכד') כעובדה קיימת הנובעת מחלקים בתוכינו, זאת בניגול לכל התייחסות שמנסה לצמצם את אותה תנועה ממימדיה האמיתיים. אנחנו מקבלים או משלימים עם העצמי שלנו ומכל מה שנגזר ממנו, כל רגש, כל מחשבה, כל מעשה. באופן פשוט יותר, ניתן להגיד שקבלה עצמית היא התייחסות לעולם הפנימי והחיצוני שלנו, כל מה שנגזר מה"עצמי" שלנו, כעובדה קיימת.
אין הכוונה בכך, שאם אני חושב שאדם מסויים הוא רע זה אומר שהוא אכן רע. זה רק אומר שאם אני חושב משהו ביחס לאדם כלשהו - זו התחושה שלי. כלומר - התחושה הזו נגזרת מחלקים שקיימים בי. זה אומר שהתייחסות באופן של קבלה עצמית היא הימנעות מנסיון להרגיש אחרת, והימנעות מהכחשה של התחושה הרעה הזו. קבלה עצמית היא הבנה שזה מה שאני מרגיש כרגע, שהתחושה הזו נמצאת מאיזשהו מטען פנימי שאני נושא עימי. איך זה אומר שעלי להתייחס לאותו אדם? האם בהתאם לתחושה הזו? התשובה שלי היא, בשני משפטים, שעלי להימנע ככל האפשר ממשהו שנוגד את עולם הערכים שלי, אך אין זה אומר שכל רגש שעולה בי חייב להוביל אותי לפעולה. קבלה עצמית ממתנת את הרגש ומאפשרת בחירה נקייה יותר בפעולה המתאימה לערכי ולשיקוליי. בהמשך ארחיב את עניין המעשה הנובע מקבלה עצמית.
עליי לציין כי למרות שעל פי מה שכתבתי נראה כאילו קבלה עצמית מוסבת רק על רגש שעולה בי ביחס לגירוי חיצוני (להלן "הגירוי"), אך האמת היא שבד"כ עולה בנו בנוסף לרגש הזה, גם תגובה פנימית לאותו רגש, למשל דחיקה שלה הצידה, אשמה שעולה בעקבות הרגש, פחד (שוב, מדובר על פחד מלהרגיש כפי שאני מרגיש, לא על פחד מהגירוי) וכד'. דוגמא: אני רואה ילד עם פיגור שכלי וחש בתגובה לכך גועל, דחייה. התגובה האוטומטית שלי היא הדחקה, כי זה לא בסדר, לא נעים, לא מכובד, להרגיש ככה ביחס לילד מסכן כזה, שאינו אשם במצבו. במקרים רבים, התגובה האוטומטית היא מעין קליפה חיצונית ע"ג הרגש המקורי. היא גורמת לנו לקושי לשים את האצבע על מה שאנחנו מרגישים, למשל כשהתגובה היא פחד (גם בתגובה שהבאתי היה מעין פחד, פחד שהחברה תגלה איך אני מרגיש ביחס לאנשים מסכנים) שגורם בד"כ להדחקה. הוא מסתיר את התחושה המקורית (דחייה) ולא מאפשר לנו להיות מודעים אליה (יתכן שגם הדחייה היא תגובה לרגש שעולה בנו, אבל בואו לא נסבך מדי את העניינים). קבלה עצמית במקרה זה, תשלים עם קיומו של הפחד ועם עצמי כאדם שפוחד, שנושא מטען שמוביל לפחד, ובד"כ רק אחרי שאנחנו משלימים עם קיומו של הפחד תיפתח הגישה לרגש שעלה ביחס לגירוי, שגם הוא עולה מהעצמי שלנו והשלמה איתו היא חלק מהקבלה העצמית.
אני רוצה להדגיש כי לא מדובר כאן על עמדה כללית כי "כל מה שאני מרגיש הוא טוב, נכון, מושלם ולא דורש שינוי". עמדה כזו עשויה להיות הרסנית להערכה העצמית שלנו, כי פעמים רבות הרגש שלנו אינו תואם לדעה שלנו, כך שבחירה ברגש על פני הדעה, כמו בחירה בדעה והתעלמות מהרגש הרסניות לקיומנו, כי משמעותן התעלמות מחלקים בתוכינו. נניח במקרה הקודם שהבאתי, ייתכן שאני מאמין בכל ליבי שהיחס לילדים עם פיגור שכלי צריך להיות יחס של רחמים, של אהדה ולא של דחייה. במקרה כזה, קבלת הרגש כמציאות היחידה המשקפת את עולמי הפנימי היא בגידה בחלקים אחרים בתוכי, ולכך השלכות קשות על היחס לעצמי. קבלה עצמית במקרה כזה היא הכרה בקונפליקט הפנימי, בהתנגשות בין שני מטענים שונים שאני נושא בתוכי.
לפני שאגש להשלכות אקח עוד צעד אחד קדימה את ההבנה הזו. אם נחשוב על המשמעות של מה שכתבתי בפסקאות האחרונות, נבין שמשמעות הקבלה העצמית היא התבוננות נקייה בהתרחשויות הפנימיות. על שימת הלב למחשבות\רגשות שלי ולתגובה הפנימית שלי אליהן (התכחשות\התנגדות\כעס וכו') אפשר לחשוב על זה כעל מחקר שאני עורך על עצמי, ע"מ להכיר את המתרחש בי. ובחזרה לאותו ציטוט של שפינוזה "כשנתתי דעתי על ענייני פוליטיקה, וכדי שאוכל לחקור בהם באותה מידה של חירות הרוח כמו שרגילים אנו לחקור בנושאים מתימטיים, נזהרתי שלא ללעוג למעשי בני אדם ולא להתעצב עליהם ולא לבוז להם, אלא להבינם". קבלה עצמית היא התבוננות נייטרלית במתרחש בחוץ (מעשים) ובפנים (רגשות, מחשבות וכו').
בהנחה שהסכמנו עם קונספט הקבלה העצמית, מגיעה השאלה "ומה עכשיו?". נניח שקיבלנו את מה שאנחנו חשים אוטומטית ביחס לרגש העולה בנו, וגם את הרגש עצמו, איזו פעולה נכונה בהקשר של קבלה עצמית?
אז כמה מילים לגבי העשייה. המעשה הוא הדרך היחידה שלנו להשתנות, להתפתח, לשנות את הקיים בנו פנימה. זאת בניגוד לרגש שהוא תגובה פנימית, בלתי רצונית, שנובעת לעיתים מתוך עולם בלתי מודע ואינה ניתנת לשליטה. במילה "מעשה" אני מתכוון לכל דבר שהוא בחירי. זה יכול להיות דיבור, כתיבה, פעולה פיזית כלשהי או כל דבר אחר שהוא תחת שליטתנו. (ישנם דברים שאנחנו מתקשים לעשות למרות שאולי היינו רוצים, לא בגלל קושי פיזי אלא בגלל בלבול פנימי, חששות וכד'. אלה דברים שלמרות הקושי, אנחנו מסוגלים לעשות ולכן הם עדיין נחשבים "מעשה" מהבחינה הזו) מעשה יכול להיות משני סוגים (ואני מדבר עכשיו על עשייה מתוך קבלה עצמית בסיטואציה שרלוונטית לכך): מעשה יצירה ומעשה פורץ דרך.
מעשה יצירה, הוא מעשה שמבטא תחושה, הבנה, חידוש או כל התרחשות פנימית של האדם העושה. מטרתו של מעשה היצירה היא לשקף ולהציג בצורה הבהירה ביותר את אותה התרחשות פנימית והוא מאופיין בהבהרת אותו רגש, חידוד שלו והפנמה מחודשת ע"י העושה. בד"כ מדובר במעשה הנעשה מתוך תחושה של שלמות, חיבור והרמוניה, ולא מתוך קושי, מצוקה או קונפליקט. בדרך כלל מדובר על השלמה ושלום בין מחשבה, רעיון או ערך שעולה בקנה אחד עם העולם הרגשי והאנושי שלנו. מעשה כזה הוא בעל השפעה משמעותית על היציבות הנפשית שלנו, מיקוד האנרגיה הנפשית והעולם המחשבתי עד כדי השפעה על גיבוש האישיות שלנו לטווח ארוך. בנוסף, יש למעשה זה חשיבות מבחינת האינטראקציה שלנו עם האחר, ההבעה שלנו את ערכינו כלפי אדם אחר מאפשרת לנו חיבור עם אנשים בעלי עולם ערכים משותף וכן קידום ערכים אלה בעולם. זירת התיקון כאן (במידה ויש כזו) היא החוץ. הפנים כבר שלם עם עצמו והוא רוצה לפנות החוצה כדי לשפר את מעמדו ויישומו של הערך בסביבה בה הוא חי. (לא תמיד השלמה פנימית מספיקה כמובן לצורך עשייה רוחנית. עשוי להיות מרחק בזמן ובהסכמת הלב בין השלמה פנימית לעשייה חיצונית ולא אאריך כאן על כך).
מעשה פורץ דרך הוא עניין לרשומה בפני עצמו, אך בכמה מילים אומר שעולם הרגש שלנו הוא מורכב פחות מעולם המחשבה, אם כי לעיתים נראה הפוך. קבלה עצמית כפי שתוארה כאן כאשר היא נעשית בכנות מאפשרת בד"כ לפעול גם בניגוד לרגש המקורי. הרגש בד"כ (יש יוצאי דופן ולכן זה עניין מורכב) רוצה בעיקר להיות נקשב, להילקח באמת בחשבון, להיות חלק, וכאשר זה קורה, ע"י ההבנה כי הוא נובע מתוכי והוא חלק ממני, יש מרחב די גדול לפעולה גם אם היא אינה "נאמנה" לכאורה לרגש המקורי. וכאן המעשה יכול ליצור זהות מחודשת עם המעשה שהיה דחוי או שעורר כעס ולצמצם בכך את הפער בין עולם הרגש לעולם המחשבה.
---
אם הגעתם עד כאן, אתם בטח מתעניינים בהשפעה של הקבלה העצמית על ההערכה העצמית שלנו. אני אשאיר את זה לרשומה הבאה, שם אדון גם מעט על הערכה עצמית באופן כללי.
שבת שלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה