נולדנו בחברה דתית-לאומית. הוחדרו לנו עמוק לתוך התת מודע תפיסות כמו "חשיבות המקף" (יוסף בורג), הנפת דגלים רבים (תורה, ארץ ישראל, חברה, אמונה) בו בזמן, כשכולם חשובים, ובאופן כללי - לעשות הכל, להיות הכל. להיות דתיים כמו החרדים, לשרת בצבא כמו הקיבוצניקים, לעזור לנזקקים כמו פעילי מרץ\ש"ס, ללמוד תורה כמו בישיבת 'מיר', להשתלב בשוק העבודה ובאקדמיה כמו החילונים הכי מוכשרים, ובעצם להיות הטופ שבטופ, מכל בחינה אפשרית.
הכרסום הנוקב במעמד האידיאלי הזה של הציונות הדתית, שהיה לפני כמה שנים שקט, כעת מתחזק והולך, הולך ונשמע. הוא מגיע מכמה חזיתות, שיסוד משותף להם. מתערערת האידיאולוגיה בשם רווחת הפרט, מתערערות האמונה והדתיות בשם היופי והעוצמה שבחיים הטבעיים, מתערער מעמד הצבא (מאידך) בגלל תנודות פוליטיות בשנים האחרונות, מתערער מעמדו של שוק העבודה (גם הוא מאידך) בשם הצורך בדבקות דתית, בלימוד תורה לאורך שנים רבות, שאינו מאפשר, בעיקר מסיבות של פרנסה, לימוד מקצוע אינטנסיבי בשלב מאוחר יותר בחיים. בעצם המחנה הולך ומתחלק לשניים - אנשי ה'מעשה', ואנשי ה'תורה', אך יש להודות שישנם עדיין אנשים שמחזיקים בדגם המקורי של הציונות הדתית, ואיני יודע לאמוד את מספרם.
רעיון שני הקטבים הללו, הקוטב ה'חילוני' יותר והקוטב ה'חרדי' יותר, אליהם נמשכים אנחנו, אלה שגדלו בחינוך הדתי-לאומי, אינו חדש וידוע מזה שנים. השאלה המתבקשת היא מהי הסיבה שגורמת לתנועה הזו?מה היה חסר לאנשים הללו, לנו, במודל המקורי שמחפשים את דרכם מחוץ לנורמות הקיימות בחברה הדתית?
אני חושב שיש סתירה פנימית במודל המקורי, סתירה שחשים בה רבים מהחשופים למודל זה, אך לעיתים מתקשים להכיר בה. הדברים שעוררו אותי לכך הם דבריו של בעל 'מי השילוח' לפרשת 'וישב'. דברים שהכרתי ולמדתי בעבר, אך בלימוד מחודש התחדשו לי משמעויות חדשות בדבריו, ואשמח לחלוק אותן אתכם.
יהודה ויוסף. ללומדים את מי השילוח ההבדל ביניהם מוכר ומתפרש על פני חלק לא מבוטל מכתביו. הם מייצגים שני טיפוסים דתיים, שתי נטיות נפש שונות הנמשכות לכיוונים שונים, מונעות מצרכים ורצונות שונים ומחזיקות בערכים שונים.
על פי מי השילוח, אחי יוסף חשדו בו, שלא בצדק, על שבניגוד לאביהם יעקב, יוסף אינו מחזיק במידת היראה ("שהשם יתברך משגיח על הכל") וענווה ("שאינו מתגאה על שום בריה") ולכן לא האמינו לחלומותיו של יוסף, בניגוד לחלומותיו של יעקב, אליהם התייחסו ככתורה ממש. יוסף החזיק במידות הללו, כמו אביו, אבל כאן מתחילה הבעיה. ואני מצטט מעט את דבריו של מי השילוח:
"על זה דקדק עמו השם יתברך גם כן עד חוט השערה, כי אף שהמדות הללו טובים, מכל מקום צריך האדם לבטוח בה' גם כן, כי הנעשה מצד האדם אינו בניין עדי עד".
נשמע מכאן שיוסף רואה את השגחת אלוהים על הכל ואף אינו מתגאה על שום בריה, ועם זאת אינו בוטח בה', אלא סומך רק על עצמו, ומעשיו נחשבים "הנעשה מצד האדם". לכאורה התיאור נראה אולי דומה לאידיאל הדתי לאומי - האמן באלוהים אך עשה בעצמך, בניגוד אולי לביטחון באלוהים שיש בחברה הקרויה 'חרדית', עד שאנשים נמנעים מעבודה לפרנסתם. אסביר בהמשך למה זו הבנה מוטעית של הטקסט.
בהמשך יוסף הופך ל'אפרים', ועליו אומר מי השילוח את העיקר "ענין החיים שנתן הקודש ברוך הוא בשבט אפרים הוא להביט בכל דבר מעשה על הדין וההלכה מבלי לזוז ממנו". לעומתו:
"שורש החיים של יהודה הוא להביט תמיד להשם יתברך בכל דבר מעשה אף על פי שרואה האיך הדין נוטה, עם כל זה מביט להשם יתברך שיראה לו עומק האמת בהדבר, כי יוכל להיות אף שהדין אמת הוא לפי טענות בעלי דינים, אך אינו לאמיתו..."
"וזאת הוא שורש החיים של יהודה להביט לה' בכל דבר ולא להתנהג על פי מצוות אנשים מלומדה אף שעשה אתמול מעשה כזו מכל מקום היום אינו רוצה לסמוך על עצמו רק שהשם יתברך יאיר לו מחדש רצונו יתברך. וענין הזה יחייב לפעמים לעשות מעשה נגד ההלכה כי עת לעשות לה'..."
עבור המתעצלים לקרוא ציטוטים אסכם בקצרה: יוסף או אפרים הם אנשים שהעיקר בחייהם הוא הדין, החוק, ההלכה. הדבקות בהלכה מבלי לזוז ימין ושמאל היא צורת החיים שנתן בהם אלוהים. אוסיף ואומר שככל הנראה זו הדרך בה אנשי יוסף יגיעו לידי סיפוק, שמחה, יגיעו ל'מימוש העצמי' הרוחני שלהם. ועם זאת, ישנו טיפוס שונה, יהודה. יהודה רואה את הדין וההלכה, אך אינו דבק בהלכה, כי מה שמעניין אותו זו אינה ההלכה. מה שמעניין אותו הוא רצון ה'. עבור יהודה, ההלכה ורצון ה' אינן עולות בקנה אחד בהכרח, והוא קשוב תמיד לקול ה', אפילו על מצוות שהגיע למסקנה על נכונותם אתמול.
יהודה הוא כוח החידוש בחיים, הכוח להתחיל מהתחלה, להתבונן על הכל ולבחון ולשאול ולבדוק, האם זה נכון היום? יוסף הוא כוחה של המסורת, כוחה של ההתמדה, השמירה, ההמשכיות.
אמרתי לפני כן שאסביר למה יוסף לא מייצג את האיכר ירא השמיים, ואני חושב שעכשיו זה ברור יותר. המעשים עליהם דיבר מי השילוח ואמר שהם "הנעשה בידי אדם" אינם מעשי היום יום, אלא מעשי עבודת האלוהים. עבודת האלוהים היא מעשי ידי אדם, מעשה זמני (לא עדי עד), כי היא נסמכת על העבר, על הדין, על החלטות עמוקות וחכמות אמנם, אך שנעשו ע"י אנשים מזמן, ולא נעשות ע"י אלוהים היום. יהודה מייצג את החיים לאור אלוהים, חיים של הקשבה. ההקשבה היא פנימה, הקשבה ללב דרכו עולה קול אלוהים. חשוב לציין שלא מדובר כאן באדם יחיד מתוך עם של מיליונים, אלא בשבט, באב טיפוס, באנשים שה'מימוש העצמי' הרוחני שלהם תלוי בדרך חיים כזו, לא יכול להתקיים בדרך אחרת.
ומי השילוח גם מודע לבעיה. הוא מצטט את הפסוק על כך שאפריים יקנא את יהודה, אפרים ידחוק את רגליו של יהודה, כי לאפרים יש קבלות, יש משהו שעובד או עבד כבר שנים, יש היסטוריה, משהו שנבנה בזמן. ומה יש ליהודה? ומה אם זה לא אלוהים שמדבר אלא הרהורי ליבך? ומה אם אתה טועה? ומה אם אתה משקר? המון טענות ומתקפות הופנו לאנשים שניסו להיות יהודאים, שניסו להקשיב לקול אלוהים העולה מהמציאות, והם עצמם הועלו על המוקד, מבחינה מטאפורית או מעשית. מה שמעניין הוא, שאחת ההאשמות הוותיקות בעניין היא "אתה עובד את עצמך ולא את אלוהים" ואילו כאן כל כך ברור שזה אחרת - יהודה הוא זה שמחפש את קולו של אלוהים, ואילו יוסף הוא זה שמשמר את העבר, קול אלוהים שהיה ואולי כבר איננו מייצג את קולו העכשווי, דווקא הוא עובד את המוכר והנוח ולא פתוח לשמוע קול חדש.
ונסיים בכך, שלעתיד לבוא אומר הנביא ישעיהו ש"אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים". יהודאים נוטים לראות באפרימים אנשים צרים, ואפרימים מקנאים לא רק במובן האנושי של לקנא ב, אלא מקנאים את, כלומר נלחמים בדרכם ובתפיסת עולמים של היהודאים. לעתיד לבוא, אומר מי השילוח, אלוהים יראה לאפרים שכוונתו של יהודה היא לשם שמים ולא להנאת עצמו. גם אם יהודה טועה, גם הוא מתבלבל, זוהי דרכו לעבוד אלוהים, אין לו דרך אחרת, הוא לא חי בדרך אחרת, והיכולת הנוכחית של אפרים לראות את זה היא מאוד מוגבלת, כי זה סותר את כל תפיסת עולמו. אפריים נלחם בבלבול ומנצח, ואילו יהודה חי את הערפל, את הבלבול, ורק כך הוא שומע את קול אלוהים. לעתיד לבוא, אנחנו מקווים, תהיה סובלנות כלפי החיפוש של קול אלוהים ממשי, חי, חיפוש שהולך ומתעצם סביבנו היום.
שני הקטבים הללו, הם בעיני שורש החיפוש של אנשי ה'כל', כלומר אלה שגדלו בחינוך הדתי לאומי. לא צריך להיות הכל, צריך רק להיות אתה. ואני רוצה לומר גם שהדרך הזו של להקשיב כל הזמן היא דרך לא פשוטה, וגם לא סלולה, לא ברורה ואולי בגלל זה אנשים שהם כאלה נגררים יותר לכיוון 'חילוני' ו'חומרי' יותר. אני חושב שזו דרך שננטשה במהלך חיי הגלות הארוכים שם הזהות האתנית הייתה המרכיב החשוב ביותר. צעד צעד הדברים מתעוררים, דרכים לעורר את הקול הפנימי, ללמוד להקשיב, ללמוד לנבוע. מי שחש נטייה בקרבו לעסוק בכך זו חובתו, כמו שכותב הרב קוק על לימודי סודות התורה. ויהי רצון שהכל יהיה לשם שמים.
ומי השילוח גם מודע לבעיה. הוא מצטט את הפסוק על כך שאפריים יקנא את יהודה, אפרים ידחוק את רגליו של יהודה, כי לאפרים יש קבלות, יש משהו שעובד או עבד כבר שנים, יש היסטוריה, משהו שנבנה בזמן. ומה יש ליהודה? ומה אם זה לא אלוהים שמדבר אלא הרהורי ליבך? ומה אם אתה טועה? ומה אם אתה משקר? המון טענות ומתקפות הופנו לאנשים שניסו להיות יהודאים, שניסו להקשיב לקול אלוהים העולה מהמציאות, והם עצמם הועלו על המוקד, מבחינה מטאפורית או מעשית. מה שמעניין הוא, שאחת ההאשמות הוותיקות בעניין היא "אתה עובד את עצמך ולא את אלוהים" ואילו כאן כל כך ברור שזה אחרת - יהודה הוא זה שמחפש את קולו של אלוהים, ואילו יוסף הוא זה שמשמר את העבר, קול אלוהים שהיה ואולי כבר איננו מייצג את קולו העכשווי, דווקא הוא עובד את המוכר והנוח ולא פתוח לשמוע קול חדש.
ונסיים בכך, שלעתיד לבוא אומר הנביא ישעיהו ש"אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים". יהודאים נוטים לראות באפרימים אנשים צרים, ואפרימים מקנאים לא רק במובן האנושי של לקנא ב, אלא מקנאים את, כלומר נלחמים בדרכם ובתפיסת עולמים של היהודאים. לעתיד לבוא, אומר מי השילוח, אלוהים יראה לאפרים שכוונתו של יהודה היא לשם שמים ולא להנאת עצמו. גם אם יהודה טועה, גם הוא מתבלבל, זוהי דרכו לעבוד אלוהים, אין לו דרך אחרת, הוא לא חי בדרך אחרת, והיכולת הנוכחית של אפרים לראות את זה היא מאוד מוגבלת, כי זה סותר את כל תפיסת עולמו. אפריים נלחם בבלבול ומנצח, ואילו יהודה חי את הערפל, את הבלבול, ורק כך הוא שומע את קול אלוהים. לעתיד לבוא, אנחנו מקווים, תהיה סובלנות כלפי החיפוש של קול אלוהים ממשי, חי, חיפוש שהולך ומתעצם סביבנו היום.
שני הקטבים הללו, הם בעיני שורש החיפוש של אנשי ה'כל', כלומר אלה שגדלו בחינוך הדתי לאומי. לא צריך להיות הכל, צריך רק להיות אתה. ואני רוצה לומר גם שהדרך הזו של להקשיב כל הזמן היא דרך לא פשוטה, וגם לא סלולה, לא ברורה ואולי בגלל זה אנשים שהם כאלה נגררים יותר לכיוון 'חילוני' ו'חומרי' יותר. אני חושב שזו דרך שננטשה במהלך חיי הגלות הארוכים שם הזהות האתנית הייתה המרכיב החשוב ביותר. צעד צעד הדברים מתעוררים, דרכים לעורר את הקול הפנימי, ללמוד להקשיב, ללמוד לנבוע. מי שחש נטייה בקרבו לעסוק בכך זו חובתו, כמו שכותב הרב קוק על לימודי סודות התורה. ויהי רצון שהכל יהיה לשם שמים.
