אז מהי בעצם, יצירה טובה?

אולי השאלה לא מנוסחת באופן המעניין אותי ביותר. אני חושב שהשאלה היותר מעניינת היא עם איזו יצירה אני מרגיש טוב, אני מרגיש רגוע, מחובר, שייך? איזו יצירה לא מעוררת בי התנגדות, אלא זורמת פנימה אל תוכי בפשטות?

אפשר להרחיב את השאלה הזו, כי יצירה טובה יכולה גם לקחת גבוה, אבל אני אכתוב על דרישות המינימום, על הבסיס שמספיק כדי שיצירה תיכנס אליי פנימה.

בהערת אגב - יצירה יכולה להיות "טובה" ולא לגרום לתחושה טובה, אבל זה פחות מעניין אותי. כדאי פעם לשאול למה זה מה שמעניין אותי (אני חושב שבגדול התשובה היא שבעצם מעניין אותי להכיר את עצמי, ויצירה שנכנסת אליי מגלה לי על עצמי). אז בעצם אני שואל מהי יצירה שגורמת לי להרגיש טוב?

כדי שנבין במה אני עוסק, אני רוצה גם להגדיר את המילה יצירה. מבחינתי יצירה היא כל ביטוי שהוא - דיבור, כתיבה, ציור, פיסול, הבעת פנים, תנועות, תנוחות, צורת כתב, כל עשייה שהיא, כלומר כל דבר שאפשר לתפוס באופן חיצוני באחד החושים, ולכן גם יכול להיות נתפס ע"י אדם המתבונן מבחוץ (הכוונה במילה "נתפס" היא שאותו מתבונן מבחוץ יכול לקלוט את הגירוי החושי. אין הכוונה כי הוא בהכרח מבין את מה שמעבר לו, או את עומקו, אבל הוא מעורר בו תחושה, הוא נקלט על ידו).

אבל היכולת של דבר להיתפס בחושים אינו תנאי מספיק להיותו יצירה אלא יש תנאי נוסף, חמקמק משהו, והוא שאותו ביטוי מגיח החוצה בצורה מודעת, מתוך רצון, מתוך כוונה. הכוונה היא כוונה לבטא. לבטא את עצמי, לבטא משהו, ערך, עיקרון, כל דבר. אפשר לדון פילוסופית בתנאי הזה, אבל נראה לי שבסך הכל קל להבין למה הכוונה.

אחרי שהגדרתי מהי יצירה, אנסה להגדיר מהי יצירה טובה. אז מהי באמת? אני חושב שיצירה טובה היא יצירה שמכילה שלושה פרמטרים: דיוק, תמצות, ומיקוד.יצירה ממוקדת היא כזו שלא מנסה לכלול בתוכה כמה רעיונות\כיוונים\אמירות בעת ובעונה אחת, אלא מבטאת עיקרון אחד. לעיתים מזוויות שונות, לעיתים מצביעה ופורטת חלקים שונים באותו עיקרון, אבל הכל מוביל לדבר אחד. עניין הדיוק הוא שהביטוי לא לוקה בעיוותים, בטעויות, בשגיאות. הביטוי הוא אמיתי, הכל בו אמת, ויותר מדוייק לומר - מעורר תחושה של אמת. עניין התמצות הוא בכך שאין חזרות מיותרות.

שלושת החלקים הללו הם קריטיים כדי שאני, המתבונן, אוכל להרגיש טוב, אוכל להרגיש מחובר לעצמי וליצירה, ואולי לחוש את החיבור הנסתר שבכל.

המיקוד מאפשר לי להתרכז. כדי להרגיש מחובר אני צריך להרגיש שהדברים ברורים לי, שאני מבין מהו הדבר שעומד מולי, ולשם כך אני צריך לא להתפזר, אני צריך לראות את אותו דבר, או אותה יצירה, כדבר שהוא אחד, כלומר משהו צירוף של דברים שבפשטות יחסית אני יכול להבין את הקשר ביניהם. אם אני מוצף בכיוונים שונים, במחשבות שונות, אפשרויות שונות, תופעות שונות שהקשר בין אחת לשניה הוא רחוק, אני לא אחוש קשר בתוכי, אני לא אחווה חיבור ולא ארגיש שייך לזה. אני צריך לראות את הקשר בתוך היצירה כדי שאוכל לחוש אותו בעצמי. זה עניין המיקוד. התמצות נראה דומה, אך אסביר כעת מה ההבדל בין תמצות למיקוד.

עניין התמצות לא מדבר על פרטים מיותרים ביצירה כולה, כלומר על עניינים שאינם מעיקר העניין, אלא על הבעה מיותרת בעניין המרכזי עצמו. ובשונה מדיוק, אין מדובר כאן על הבעה שאינה מעוררת תחושת אמת, או שאינה נאמנה לדבר אותו היא משקפת, אלא אפילו הבעה שמייצגת נאמנה את המהות תוכל להיות לא מתומצתת. כי תמצות, משמעותו הבעה מינימליסטית. אם הביטויים מאפשרים השגה במהות - הרי שאין צורך להוסיף. הוספה על גבי מה שנצרך - היא חוסר תמצות. היא חזרה מיותרת. ומה הבעיה לכאורה, לומר בעוד מילים את אותו הדבר? או לצייר בצבעים נוספים את אותו הציור? אז יש כאן קאטצ': כי יכול להיות שמילים נוספות, דומות, לא יהוו פגיעה בעיקרון התמצות, וזה נכון במידה והם טומנים בחובם משהו חדש ורלוונטי. הדוגמה הבולטת במקרא לעניין זה היא הפסוק בו מתאבל דוד על אבשלום בנו: "אבשלום בני, בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני". יש פה חזרה על המילים אבל לא פגיעה בעיקרון התמצות, כי הרגש שנבנה כאן זקוק לחזרה של המילים, המילים החוזרות משרטטות תמונה מלאה יותר, עשירה יותר, מאשר תיאור סכמטי של האבל.

ולבסוף, עניין הדיוק. קל להבין למה זה כל כך חשוב. אם אני מרגיש שמשהו הוא לא אמיתי, לא מדוייק, לא תפור עד הסוף יפה, לא מקצועי, אני לא יכול לקבל את זה כיצירה טובה. יצירה טובה צריכה להיות מפוארת - מדוייקת בפרטים הקטנים, כאשר הפרטים נאמנים לאותה מהות או עיקרון אחד. היכולת שלי להתחבר ליצירה תלוי ביכולת שלה להיות מדוייקת.




וכאן כמובן נכנס עניין הטאצ', או הכישרון, או היצירתיות - היכולת לשמור על העקרונות הללו אבל מלמעלה ולא מלמטה. כלומר - לא להיות כפוף להם, אלא להכפיף אותם אל היוצר. להרגיש מתי מותר לשחק איתם, לגעת בהם, להשתולל ומתי זה יותר מדי, מתי זה עובר את הגבול. המשחק הוא עדין, אבל התחושה בסוף קובעת אם עברתי את הגבול או שאני עדיין במשחק. אני חש שכיום הרבה יוצרים - מוזיקאים, סופרים, משוררים, אומנים פלסטיים וחזותיים - יותר נמשכים ליציאה מהגבולות מאשר למשחק העדין הזה. אפשר למצוא היום הרבה יצירות ברוטאליות, מוגזמות, חותכות שבאות לכאורה "לעורר". התחושה שהן מעוררות בי היא לפעמים כבוד מסויים, חיצוני, על האומץ, על העוצמה של היצירה, אבל בד"כ אני מרגיש ריק מבפנים, לא מרגיש שמשהו קרה כאן, לא מרגיש שהתחברנו, שקיבלתי משהו. אני מאמין במשחק עדין.