רשומת המשך - אז מה עכשיו?

כתבתי לפני כמה חודשים פוסט שהתעסק קצת בתיאוריה של חדשנות לעומת מסורתיות, (אפשר לקרוא כאן). אני מניח שחלק מכם, שקראו את הדברים, בטח חשבו שהכיוון שאני מסרטט הוא די מעורפל.

זאת אומרת, אנחנו מכירים ומבינים את הצד היוספי-אפריימי שתיארתי. הצגתי אותו בצורה קיצונית וחד ממדית למדי, וזה היה מכוון. בצורה הקיצונית שלו מדובר בטיפוס שלא מוכן להתפתח\להיפתח ברמה המהותית, הרוחנית (אני לא מדבר כאן על חידושים פרקטיים, טכנולוגיים וכו'. אנסה לקשר את זה בהמשך, ואם לא היום אז בפעם אחרת), שדבק במסורת כמסורת. אני מניח שקל יותר להיות כזה כאשר מתרכזים פחות בערכים שמעבר למסורת ורואים את המסורת כמהות עצמית, אוטונומית, שאינה שואבת את הכוח שלה, את המשמעות שלה או את הצידוק לה ממקום חיצוני, מהסבר או רעיון. היא עומדת מעל לכל רעיון, כמקור. אם נמשיך בכיוון הזה, היא גם לא צריכה לייצר שום דבר, לשרת שום דבר, לעורר שום דבר. המסורת היא מה שהיא. מסורת.

זה בעצם אומר שהמסורת היא אקסיומה, דבר שאמיתותו אינה תלויה בהוכחה ולכן גם אינו נתון לוויכוח. עבורי זו עמדה קצת מעיקה. אני מרגיש שכל דבר צריך להיות ראוי לדיון, וכשאני אומר דיון אני מתכוון לדיון שיש לו משמעות מעשית. זאת אומרת, כל מיני רבנים ואנשי רוח שהם כביכול אמיצים לעסוק מחשבתית בסוגיות מסויימות אך "לא זזים מד' אמות של הלכה" מסורתית, הם לא אמיצים ולא מכוונים לאמיתה של תורה בעיני. אם יש קונפליקט - משהו חסר, בד"כ משהו עמוק. לדבר, לשאול, לחשוב - הכל יפה, וחשוב, ואפילו מצריך אומץ מסויים, בייחוד כשחיים בחברה מסורתית. אבל איך אפשר לחשוב משהו ולא לחיות את זה, לא להרשות לעצמך לחיות את זה? זה הרי קורע מבפנים, זה לא מאפשר לראות את ה' אחד.

ע"ע הרב שג"ר.

(עלי לציין שאני מאמין שאם יש אדם שמרגיש שהוא פורח בעולם הלכתי כזה, שהוא חופשי, שהוא חי, שהוא במקום הכי טוב שיכול להיות בשבילו - שימשיך עם זה בכל מעוזו ולא יתייחס לדברים שאני כותב כאן, כי לא לו הם מיועדים)


אני מאמין שכל דבר, גם המסורת, גם החשיבה והתרבות שלנו, גם הנפש, גם הגוף - כולם חלקים ממהות אחת. כולם צריכים לדבר כדי להגיע להבנות. כל אחד צריך לקבל את מקומו הנכון והמדוייק, והמקום הזה הוא לא רק פונקציה של שני מימדים, אורך ורוחב, או שטח. מדובר כאן על שלושה מימדים לפחות, עם דגש על מימד העומק. אם מדע\שכל,רגש, אומנות, גוף ודת לא יכולים לדבר זה עם זה, לא יכולים להגיע ליחסים מפרים, מעצימים, אם השלם איננו יותר מסך חלקיו - אנחנו בבעיה. אנחנו מפסידים כאן בעיקר עומק, אנחנו דוחקים דברים פנימה, אל תוך האדמה, ומפספסים את הנקודות בהן הם אנחנו.

התפיסה הזו, בה אני רואה את הכל כחלק של דבר גדול אחד, היא הדבר הכי קרוב לאלוהים שאני חווה.

כדוגמא לאופן התבוננות כזה, שמתייחס לעומק הדברים ומביא לדיון את כל חלקי החיים, אני רואה דרכי פסיקת הלכה אחרים מזה שגדלתי עליו. הלכה קונסרבטיבית, לדוגמא, היא הלכה שפעמים רבות הרבה יותר מקשיבה לטקסט מעמיתתה האורתודוכסית ובכך עבורי היא הרבה יותר הוליסטית, הרבה יותר מאחדת חלקים נידחים והרבה יותר מדוייקת. האפשרות לחדש בהלכה, האפשרות לוותר על מצוות שאינן "חיות" שאין בהן ויטליות וקרבת אלוהים, היא קריטית לצמיחה של היהדות כמו שגיזום של עץ קריטי להתפתחותו. אם נחשוב שמשמעות עניין נצחיות התורה היא שכל הלכה שנכתבה בעבר מחייבת אותנו כיום - אנחנו נחטא בחטא הזה של ניתוק המחשבה ועולם הרוח מהמעשה, ניתוק שגובה מחיר גבוה מהדתיים ואלה שאינם דתיים כאחד.

חשוב לציין, במאמר מוסגר, שאסור לנו לחפש את מה שקל, את מה שלא מצריך קורבנות, שלא מצריך וויתורים. אני מאמין שראוי לוותר על הכל למען מה שמאמינים (פרדוקס מסויים...?), אבל צריך להיזהר מלחשוב שמספיק לנו להקריב קורבנות כל חיינו כדי לחיות אותם. אסור לנו ליפול לצד השני, שמבקש קושי ומרגיש שהקושי הוא האלוהים.

אני מאמין בנוסף לכל זה בהלכה שהיא גמישה במהותה. שהיא מפרטת את מהות העניין ואפשר לבחור בתוכה מסלול אחד מתוך כמה שהם לגיטימיים. אני כן מאמין באמת, בהיגיון, ברציונאליות (ומצד שני בשירה, במיסטיקה...) ובמסורת על מנת ליצור מסגרת כללית שמתאימה לכולם, אבל הלכה גמישה היא הלכה נכונה יותר בעיני, שמאפשרת ייחודיות, שמאפשרת ביטוי אישי בקשר עם אלוהים, מערכת יחסים שהיא חיה, שהיא הדדית. לא פלא שאבדה הנבואה, כשאנחנו מתבטלים כל ימינו לדברי הימים שעברו. ענווה זה חשוב, לא לחשוב שאני מושלם, או שאני מעל כולם, אבל איפה החירות ליצור, אפיה העצמאות שאנחנו יודעים לדבר עליה כל כך יפה בתחומים אחרים בחיים, איפה היא כן, בחלק המרכזי של החיים שלנו, בקשר שלנו עם אלוהים? לא הגיוני בעיניכם שאותה עצמאות ויצירתיות תבוא לידי ביטוי כמו בכל תחום אחר, גם כאן?

ואולי הדבר הכי חשוב, שהכי חסר לי היום, היא יצירתיות בהלכה ובמצוות, מה שבעיני קשור בשר הדוק למחשבה אינדיבידואלית, לחירות רוחנית (אין לך בן חורין אלא...). חבר שלי ביקר במהלך חג סוכות אחד, בסוכה של אדם מאוד רוחני ומיוחד, וראה שעל שולחן מיוחד בסוכה עומד בקבוק שמן זית ובקבוק יין. הוא שאל את החבר - מה זה? הוא הסביר לו, שהוא ראה לנכון לחבר את הימים האלה - את חנוכה ופסח - לסוכות. הוא הרגיש שיש קשר עמוק ביניהם, וכך הוא החליט להניח בסוכה את השמן שאיתו ידליק נרות בחנוכה, ואת היין ממנו ישתה בפסח 4 כוסות. זה היה כל כך יפה ומרגש בעיני. היו לי דמעות בעיניים. ומה שמרגש זה לא עצם החידוש הזה, אלא החירות של אדם לעצב לו מצווה, להקשיב לקול אלוהים שבו וליישם. יהיה קשה יותר לאנשי מסורת לשחרר את עצמם מחובות מסויימות (גם זו אמת פעמים רבות, גם זה קול ה') או ליצור במקומות שאינם בגבולות ההלכה המקובלת.

יש עוד המון מה לכתוב על נושא המסורת והיהדות, אבל אני מקווה שקצת הבעתי כאן את הרצון שלי - רצון לחיים דתיים ורוחניים, לריטואליים דתיים משמעותיים אבל לא מקובעים למסורת, לומדים ומקשיבים לה, נותנים את מקומה המיוחד והמלבב אבל לא עבדים שלה, עובדים אלוהים חיים ולא ספרים חכמים, מיוחדים, עתיקים, בעלי מטען רגשי עמוק ככל שיהיו. ואני מקווה ששיכנעתי אתכם שגם הטענה הנפוצה ביותר שנטענת כלפי כאשר אני מדבר בע"פ על הדברים האלה (אתה חפיפניק, אתה מחפש הקלות) אינה רלוונטית כאן.

אז מהי בעצם, יצירה טובה?

אולי השאלה לא מנוסחת באופן המעניין אותי ביותר. אני חושב שהשאלה היותר מעניינת היא עם איזו יצירה אני מרגיש טוב, אני מרגיש רגוע, מחובר, שייך? איזו יצירה לא מעוררת בי התנגדות, אלא זורמת פנימה אל תוכי בפשטות?

אפשר להרחיב את השאלה הזו, כי יצירה טובה יכולה גם לקחת גבוה, אבל אני אכתוב על דרישות המינימום, על הבסיס שמספיק כדי שיצירה תיכנס אליי פנימה.

בהערת אגב - יצירה יכולה להיות "טובה" ולא לגרום לתחושה טובה, אבל זה פחות מעניין אותי. כדאי פעם לשאול למה זה מה שמעניין אותי (אני חושב שבגדול התשובה היא שבעצם מעניין אותי להכיר את עצמי, ויצירה שנכנסת אליי מגלה לי על עצמי). אז בעצם אני שואל מהי יצירה שגורמת לי להרגיש טוב?

כדי שנבין במה אני עוסק, אני רוצה גם להגדיר את המילה יצירה. מבחינתי יצירה היא כל ביטוי שהוא - דיבור, כתיבה, ציור, פיסול, הבעת פנים, תנועות, תנוחות, צורת כתב, כל עשייה שהיא, כלומר כל דבר שאפשר לתפוס באופן חיצוני באחד החושים, ולכן גם יכול להיות נתפס ע"י אדם המתבונן מבחוץ (הכוונה במילה "נתפס" היא שאותו מתבונן מבחוץ יכול לקלוט את הגירוי החושי. אין הכוונה כי הוא בהכרח מבין את מה שמעבר לו, או את עומקו, אבל הוא מעורר בו תחושה, הוא נקלט על ידו).

אבל היכולת של דבר להיתפס בחושים אינו תנאי מספיק להיותו יצירה אלא יש תנאי נוסף, חמקמק משהו, והוא שאותו ביטוי מגיח החוצה בצורה מודעת, מתוך רצון, מתוך כוונה. הכוונה היא כוונה לבטא. לבטא את עצמי, לבטא משהו, ערך, עיקרון, כל דבר. אפשר לדון פילוסופית בתנאי הזה, אבל נראה לי שבסך הכל קל להבין למה הכוונה.

אחרי שהגדרתי מהי יצירה, אנסה להגדיר מהי יצירה טובה. אז מהי באמת? אני חושב שיצירה טובה היא יצירה שמכילה שלושה פרמטרים: דיוק, תמצות, ומיקוד.יצירה ממוקדת היא כזו שלא מנסה לכלול בתוכה כמה רעיונות\כיוונים\אמירות בעת ובעונה אחת, אלא מבטאת עיקרון אחד. לעיתים מזוויות שונות, לעיתים מצביעה ופורטת חלקים שונים באותו עיקרון, אבל הכל מוביל לדבר אחד. עניין הדיוק הוא שהביטוי לא לוקה בעיוותים, בטעויות, בשגיאות. הביטוי הוא אמיתי, הכל בו אמת, ויותר מדוייק לומר - מעורר תחושה של אמת. עניין התמצות הוא בכך שאין חזרות מיותרות.

שלושת החלקים הללו הם קריטיים כדי שאני, המתבונן, אוכל להרגיש טוב, אוכל להרגיש מחובר לעצמי וליצירה, ואולי לחוש את החיבור הנסתר שבכל.

המיקוד מאפשר לי להתרכז. כדי להרגיש מחובר אני צריך להרגיש שהדברים ברורים לי, שאני מבין מהו הדבר שעומד מולי, ולשם כך אני צריך לא להתפזר, אני צריך לראות את אותו דבר, או אותה יצירה, כדבר שהוא אחד, כלומר משהו צירוף של דברים שבפשטות יחסית אני יכול להבין את הקשר ביניהם. אם אני מוצף בכיוונים שונים, במחשבות שונות, אפשרויות שונות, תופעות שונות שהקשר בין אחת לשניה הוא רחוק, אני לא אחוש קשר בתוכי, אני לא אחווה חיבור ולא ארגיש שייך לזה. אני צריך לראות את הקשר בתוך היצירה כדי שאוכל לחוש אותו בעצמי. זה עניין המיקוד. התמצות נראה דומה, אך אסביר כעת מה ההבדל בין תמצות למיקוד.

עניין התמצות לא מדבר על פרטים מיותרים ביצירה כולה, כלומר על עניינים שאינם מעיקר העניין, אלא על הבעה מיותרת בעניין המרכזי עצמו. ובשונה מדיוק, אין מדובר כאן על הבעה שאינה מעוררת תחושת אמת, או שאינה נאמנה לדבר אותו היא משקפת, אלא אפילו הבעה שמייצגת נאמנה את המהות תוכל להיות לא מתומצתת. כי תמצות, משמעותו הבעה מינימליסטית. אם הביטויים מאפשרים השגה במהות - הרי שאין צורך להוסיף. הוספה על גבי מה שנצרך - היא חוסר תמצות. היא חזרה מיותרת. ומה הבעיה לכאורה, לומר בעוד מילים את אותו הדבר? או לצייר בצבעים נוספים את אותו הציור? אז יש כאן קאטצ': כי יכול להיות שמילים נוספות, דומות, לא יהוו פגיעה בעיקרון התמצות, וזה נכון במידה והם טומנים בחובם משהו חדש ורלוונטי. הדוגמה הבולטת במקרא לעניין זה היא הפסוק בו מתאבל דוד על אבשלום בנו: "אבשלום בני, בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני". יש פה חזרה על המילים אבל לא פגיעה בעיקרון התמצות, כי הרגש שנבנה כאן זקוק לחזרה של המילים, המילים החוזרות משרטטות תמונה מלאה יותר, עשירה יותר, מאשר תיאור סכמטי של האבל.

ולבסוף, עניין הדיוק. קל להבין למה זה כל כך חשוב. אם אני מרגיש שמשהו הוא לא אמיתי, לא מדוייק, לא תפור עד הסוף יפה, לא מקצועי, אני לא יכול לקבל את זה כיצירה טובה. יצירה טובה צריכה להיות מפוארת - מדוייקת בפרטים הקטנים, כאשר הפרטים נאמנים לאותה מהות או עיקרון אחד. היכולת שלי להתחבר ליצירה תלוי ביכולת שלה להיות מדוייקת.




וכאן כמובן נכנס עניין הטאצ', או הכישרון, או היצירתיות - היכולת לשמור על העקרונות הללו אבל מלמעלה ולא מלמטה. כלומר - לא להיות כפוף להם, אלא להכפיף אותם אל היוצר. להרגיש מתי מותר לשחק איתם, לגעת בהם, להשתולל ומתי זה יותר מדי, מתי זה עובר את הגבול. המשחק הוא עדין, אבל התחושה בסוף קובעת אם עברתי את הגבול או שאני עדיין במשחק. אני חש שכיום הרבה יוצרים - מוזיקאים, סופרים, משוררים, אומנים פלסטיים וחזותיים - יותר נמשכים ליציאה מהגבולות מאשר למשחק העדין הזה. אפשר למצוא היום הרבה יצירות ברוטאליות, מוגזמות, חותכות שבאות לכאורה "לעורר". התחושה שהן מעוררות בי היא לפעמים כבוד מסויים, חיצוני, על האומץ, על העוצמה של היצירה, אבל בד"כ אני מרגיש ריק מבפנים, לא מרגיש שמשהו קרה כאן, לא מרגיש שהתחברנו, שקיבלתי משהו. אני מאמין במשחק עדין.